האינטרנט פרץ לחיינו בשנים האחרונות, והפך לציר מרכזי לתקשורת ומידע. נשאלת השאלה, כיצד ליישם חוקי שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות בכל הנוגע לטכנולוגיות המידע והתקשורת – כלומר, זכותם של אנשים עם מוגבלויות לנגישות לאינטרנט ולאמצעי מידע ותקשורת אחרים.

קיימת קבוצה גדולה ומכובדת של מדינות שחוקקו חוקים והגדירו מדיניות לגבי טכנולוגיות המידע והתקשורת: ארה"ב, קנדה, בריטניה, האיחוד האירופי, אוסטרליה, אירלנד, איטליה, צרפת, גרמניה, פורטוגל, ספרד, פינדלנד, דנמרק, יפן, ניו- זילנד, הודו, הונג קונג, ועוד. קיימות גישות מגוונות: חלק מהמדינות מחוקקות חוקים לזכויות האדם או האזרח לטכנולוגיות מידע ותקשורת, מדינות אחרות, הגדירו שהממשל ירכוש רק מוצרים ושירותי מידע ותקשורת נגישים.

המצב המשפטי בישראל

מאת: עו"ד נטע דגן, יועצת המשפטית של עמותת בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות

הזכות

האינטרנט הינו כיום אחת הזירות הציבוריות המובהקות ביותר: הוא משמש כלי מרכזי לקבלת מידע ולהעברתו, לתקשורת, לחינוך, לעסקים, לתרבות ופנאי, ועוד.

יתירה מזאת, עבור רבים, מהווה האינטרנט אמצעי תקשורת מרכזי, בעוד אמצעי תקשורת אחרים כגון העיתונות, הרדיו, או הטלוויזיה  יתכן ואינם נגישים להם בשל מוגבלותם.

הנגשת האינטרנט לאנשים עם מוגבלות מבטאת, אפוא, את זכותם לנגישות למקומות ציבוריים ולשירות ציבורי בכלל, ולנגישות למידע ולתקשורת בפרט.  

מה בחוק היום?

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח 1988 , החוק המרכזי המסדיר את זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות בתחומי החיים השונים, מתייחס למספר תחומים: עקרונות יסוד ועקרונות כלליים, שוויון בתעסוקה, נגישות התחבורה הציבורית, והקמת נציבות השוויון לאנשים עם מוגבלות.

חוק השוויון קובע, במסגרת העקרונות הכלליים, את חובתם של גופים ציבוריים לתת שירות לאנשים עם מוגבלות במסגרת השירותים הניתנים והמיועדים לכלל הציבור, תוך ביצוע ההתאמות הנדרשות.

החובה להנגיש אתרי אינטרנט לאנשים עם מוגבלות

בחודש מרץ 2005 התקבל תיקון לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות , התשנ"ח – 1998, הוא "פרק הנגישות". לפי הפרק, כל מקום ציבורי וכל שירות ציבורי חייבים להיות נגישים לאנשים עם כל סוגי המוגבלויות.

מה משמעותו של משפט זה? ובפרט, האם פרק זה מחייב להנגיש את האינטרנט לאנשים עם מוגבלויות שונות? כדי להשיב על השאלות, נפרוט את המשפט האמור לחלקיו, ונבדקם אחד לאחד.

"כל מקום ציבורי" – הכוונה היא לכל מקום שפתוח לציבור, בין אם הוא בבעלות פרטית או ציבורית. בתוספת לחוק מפורטת רשימה ארוכה של מקומות, החייבים בנגישות, ובהם: משרדי ממשלה, מוסדות הביטוח הלאומי, בתי מלון, תיאטראות ובתי קולנוע, מסעדות, בתי חולים וקופות חולים, גני שעשועים, בריכות שחיה וחופי רחצה ועוד ועוד.

"כל שירות ציבורי" – כל שירות, הניתן לציבור. הרשימה בתוספת לחוק כוללת, למשל, שירותי בריאות, בידור, ספורט, תיירות, תחבורה, הארחה, מסחר, דת ועוד.

ו"נגישות" מהי? החוק מספק הגדרה רחבה ומקיפה: "אפשרות הגעה למקום, תנועה והתמצאות בו, שימוש והנאה משירות, קבלת מידע הניתן או המופק במסגרת מקום או שירות או בקשר אליהם, שימוש במתקניהם והשתתפות בתוכניות ובפעילויות המתקיימות בהם, והכל באופן שוויוני, מכובד, עצמאי ובטיחותי" (סעיף 19א לחוק השוויון).
אם כן, במסגרת חובת הנגישות חלה חובה לספק, בין היתר, מידע נגיש לציבור (ראו גם סעיף 19י לחוק). עוד מדגיש החוק, כי הנגישות כוללת, בין היתר, "אמצעים המותאמים לאנשים עם לקויות ראייה או לקויות למידה, לרבות כיתוב בברייל, בתבליט או בהגדלה", "אמצעים המותאמים לאנשים עם לקויות שמיעה, לרבות כיתוב, שילוט, תמלול...", "מידע בשפה המובנת לאדם עם מוגבלות שכלית", ועוד (סעיף 19א לחוק).

מתוך דברים אלה עולה בבירור, כי כל אחד מהמקומות ומהשירותים הציבוריים שפורטו לעיל, אשר מספקים או מפרסמים מידע לציבור באמצעות אתרי אינטרנט – חייב להנגיש את האתר לאנשים עם כל סוגי המוגבלות, לרבות אנשים עם מוגבלות פיסית, אנשים עיוורים, אנשים חרשים, אנשים עם לקות למידה או מוגבלות שכלית, ועוד.

מי אינו חייב בנגישות לאינטרנט?

לצד חובות הנגישות הרחבות והמקיפות, קובע החוק גם הוראות פטור. המחוקק הכיר בכך, כי חובות נגישות מסויימות עלולות להטיל נטל כלכלי כבד מנשוא על עסקים פרטיים, ואפשר להם לקבל פטור מביצוע סידורי נגישות. אתרי אינטרנט פרטיים, אשר לציבור אין בהם עניין רב, עשויים לזכות בפטור זה. משרדי ממשלה, הכנסת, רשויות מקומיות, קופות חולים ומוסדות ציבוריים מעין אלה אינם יכולים לטעון לתחולתו של הפטור.

סעדים בגין הפרת החוק

מה יעשה אדם עם מוגבלות, המגלה כי אתר אינטרנט אינו נגיש לצרכיו? החוק קובע שני מסלולים עיקריים לאכיפתו:
הראשון, האדם יכול לפנות לנציבות השוויון לאנשים עם מוגבלות. זו מוסמכת להוציא "צו נגישות", המורה לבעל האתר להנגיש אותו בלוח זמנים מסויים. הנציבות מוסמכת להגיש כתב אישום נגד בעל אתר, אשר אינו עומד בהוראות הצו, ובית המשפט יכול להטיל עליו קנסות כספיים.
השני, האדם יכול להגיש תביעה לבית משפט, בעצמו, על-ידי הנציבות או על-ידי ארגון הפועל לקידום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות. האדם יכול לזכות בפיצוי של עד 50,000 ₪, גם אם לא נגרם לו כל נזק. עוד הוא יכול לפתוח בהליך של תובענה ייצוגית נגד בעל האתר.

כיצד מנגישים אתרי אינטרנט הלכה למעשה?

לשאלה זו אין תשובה בחוק. הוראות החוק הן בגדר "שלד" בלבד. משרדי הממשלה השונים מופקדים על מלאכת התקנת התקנות בתחומים השונים, אשר ייצקו תוכן מהותי ומפורט להוראות החוק. בענייננו, שר המשפטים הוא האחראי על התקנת תקנות הנוגעות להנגשת השירות והמידע. במלאכת התקנת התקנות, עליו להתייעץ עם ארגוני אנשים עם מוגבלות ועם הנציבות. תפקידנו, אם כן, לוודא, ששר המשפטים יסדיר בתקנות את החובה להנגיש אתרי אינטרנט  בצורה המיטבית.