אני אף פעם לא מתחילה לחשוב שיהיה לי קשה, אני עושה. אם חושבים לא עושים. ואם עושים, הכל מסתדר ואתה לומד עם הזמן". ברקוביץ', בת 42, עושה דברים שנראים בלתי אפשריים בלי להניד עפעף - אולי מפני שתאונת רכבת שבה איבדה את שתי רגליה התרחשה כפי שהתרחשה. ברקוביץ', אז נערה מפרוור פאריסאי, מתעמלת מצטיינת בת 17, יפה ויהירה, מיהרה לבית הספר וניסתה לזנק אל תוך קרון הרכבת שלא עצרה בתחנה. היא החליקה על הפסים הקפואים אל מתחת לגלגלי הקרון ונדרסה. השעה היתה מוקדמת מאוד בבוקר חורפי קר, ואיש לא הבחין בתאונה. 47 דקות המתינה ברקוביץ', בהכרה מלאה, שיבואו לחלצה. שלוש דקות לפני שהרכבת הבאה היתה צריכה להגיע, הבחינו בה נוסעים שהמתינו בתחנה וחילצו אותה מהמסילה. ב-47 הדקות האלה, אומרת ברקוביץ' בלי פאתוס, "למדתי לשרוד. בלעדי זה, לא הייתי אני. מצאתי עצמי לבד, בחושך, בשלג, חצי גוף מרוסק. הכאבים התערבבו עם הפחד. היה פחד למות, פחד לחיות, היה ברור לי שכל החיים שלי משתנים. במשך שבועיים לא ידעו אם אני אחיה או לא. לי היה ברור שאני בחיים, אבל לאחרים זה לא היה ברור".
בהרצאות שהיא נותנת שואלים אותה פעמים רבות אם היתה מוחקת את התאונה אילו ניתן לה. "אני אומרת שלא, כי התאונה היא חלק ממני", היא אומרת. "יש לי עיניים כחולות, שיער מתולתל ואין לי רגליים. זה מה שמאפיין אותי. אני מאוד נהנית מהגוף שלי כמו שהוא. זה שאני ספורטאית עוזר לי לקבל את עצמי. יכול להיות שלא הייתי עושה את הדברים היותר גדולים שעשיתי בחיים אלמלא התאונה. אני רואה את זה כשיעור".
אופניים הוא תחום הספורט הרביעי שלה. אחרי שקריירת ההתעמלות נגמרה - "ולא בגלל התאונה דווקא", היא אומרת, "פשוט מיציתי את הפוטנציאל שלי" - היא באה לישראל ב-1985, אחרי השיקום, והצטרפה לנבחרת השחייה של הנכים. לקראת האולימפיאדה בברצלונה, ב-1992, פרשה מהנבחרת כי האימונים המפרכים לא עלו בקנה אחד עם אילוצי הפרנסה, והתרכזה בעבודתה ככתבת בתחנת רדיו צרפתית בישראל. לפני אולימפיאדת בייג'ינג הקים הוועד האולימפי נבחרת חתירה אקדמית של נכים, והציע לברקוביץ' להצטרף, אף שלא עסקה בספורט זה בעבר. בתוך כמה חודשים הצליחה לעמוד במינימום האולימפי ("התאמנתי כמו משוגעת"), והשתתפה במשחקים.
אחרי האולימפיאדה פורקה נבחרת החתירה. ברקוביץ' ממילא נכנסה אז להריון. לפני שבעה חודשים נולדה בתה השנייה, מיקה, אחות לעדן, בת שמונה וחצי. "יש הפרש גדול בין שתיהן כי החלפתי בן זוג באמצע", היא מסבירה. כדי לחזור לכושר אחרי הלידה החלה ברקוביץ' לרכב על אופני יד. "ראיתי שיש לי פוטנציאל, אז במקום לחכות שיתנו לי לחתור, שוב שיניתי ענף. כדי להיכנס לאולימפיאדת לונדון, יש לי שנה להיכנס לעשירייה הפותחת בעולם", היא אומרת.
ברקוביץ' מתאמנת שישה ימים בשבוע, שלוש-ארבע שעות ביום. עוד אין לה מאמן כי טרם מצאה ספונסר, ובן זוגה, עוז סקופ, מאמן נבחרת ישראל בטיפוס ספורטיבי, מכין לה את תוכנית האימונים."רק ההנקה מפריעה לי לאימונים", היא אומרת. "אני לא מצליחה להחליט להפסיק להניק וקשה לי לוותר על זה".
כשאני תמהה על ההתמסרות הטוטלית, כל פעם מחדש, למשהו שלא ברור אם יצליח, היא אומרת: "אני אף פעם לא מתחילה לחשוב שיהיה לי קשה, אני עושה. אם חושבים לא עושים. ואם עושים, הכל מסתדר ואתה לומד עם הזמן". ובכל זאת, היא מודה שמתיש למצוא ולגייס ספונסרים בכל פעם. "הספורטאים צריכים לבנות את עצמם", היא אומרת. "רק כשהגעת לצמרת מתחילים לתמוך בך. אבל אז אתה כבר לא צריך כלום, כי כבר הגעת לשם בכוחות עצמך". (כתבה ב"הארץ" מאת שני ליטמן ) |
